מאמרים

מאמרים שכתבתי

בת המלך והאני - בעקבות התבוננות בשמלתה של כלה יהודיה מניו- יורק, 1947

שמלת כלה יהודיה מניו יורק- כפי שהוצגה בתערוכת "שפת הלבוש" במוזיאון ישראל

"בקיץ הזה תלבשי לבן", שוררה נעמי שמר "ויהי חלקך עם הכלות". ובאמת, לבן הוא הצבע בו אנו רגילים לראות את הכלות לבושות. מדוע, אם כך, בחרו במוזיאון ישראל להציג, בתערוכה "שפת הלבוש" (אשר הוצגה בו בין מרץ 2014 למרץ 2015), יחד עם שלל שמלות כלה צבעוניות ממרכז אסיה, גם שמלה לבנה, לכאורה רגילה לחלוטין, של כלה יהודיה מניו יורק?

ובכן, מסתבר שלא תמיד היו אלה פני הדברים. עד למחצית המאה ה19 נהגו כלות בכל העולם, ובהן גם יהודיות, ללבוש שמלות ממגוון צבעים. מי שיצרה את הנוהג של לבישת שמלה לבנה דוקא היתה המלכה ויקטוריה, אשר לבשה שמלה בצבע הזה בעת נישואיה לנסיך אלברט בשנת 1840. תמונות מן החתונה ותמונותיהם של בני הזוג בבגדי החתונה גם בשנים מאוחרות יותר (ובכלל זאת צילומים שכן האירוע נערך כשנה לאחר המצאת הצילום) פרסמו אותה ואת השמלה בממלכה המאוחדת ומחוצה לה.

בנותיהן של ויקטוריה ואלברט אשר נישאו בלבן אף הן, סייעו להתפשטות הנוהג אשר בשנות ה50 וה60 של המאה ה-19 כבר היה כמעט לנחלת הכלל. ישנן מספר גרסאות באשר לסיבת בחירתה של ויקטוריה בצבע הלבן, כהשמקובלת ביותר הינה התכונות המיוחסות לו בנצרות (תום טוהר ובתולין). תהא אשר תהא הסיבה, הנוהג ללבוש שמלת חתונה לבנה הלך ונעשה נפוץ יותר ויותר, ואומץ באופן סופי לאחר מלחמת העולם השניה, הרבה בזכות הכלות לובשות הלבן שנראו בסרטים הוליוודיים. דמיות נערצות ותקשורת ההמונים סייעו אם כן לא רק ביצירת המנהג אלא גם בהשרשתו. 

תמונה המשחזרת את נישואי המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט, עם הבגדים שלבשו בחתונה המקורית.

תערוכת "שפת הלבוש", אשר עסקה בלבוש היהודי, בעיקר מן המאות ה19 וה20, היתה מחולקת למספר נושאים. השמלה בה אנו דנים, הוצגה בחלק של התערוכה אשר הוקדש למיזוג תלבושות, ולאופן בו השפיעו תלבושות מתרבויות מסוימות על אלה שבתרבויות אחרות. ואכן, כפי שראינו, צבע השמלה אותו לבשה מלכת האימפריה ביום חתונתה, ככל הנראה מסיבות הקשורות לאמונתה הנוצרית, היתה לצבע הנפוץ במערב, גם בקרב יהודיות. מי שסייעו בהפצת הנוהג היו כאמור דמויות נערצות כבנות מלוכה וכוכבות הוליוודיות, וההשפעה של הללו לא נעצרה כמובן בצבע שמלת הכלה. כפי שכותבת ענת הלמן בספרה "בגדי הארץ החדשה", אחרי מלחמת העולם השניה היו סרטי הקולנוע לענף היצוא השני בגודלו בארה"ב. נשים רבות ניסו להידמות לכוכבות קולנוע- אשר עם השנים הלכו והחליפו את נשות החברה הגבוהה בהכתבת האופנה.

אך גם משפחת המלוכה הבריטית לא נותרה מאחור. מאז הודיעו הנסיך ויליאם וקייט מידלטון על אירוסיהם, נחטף כל בגד או אביזר אופנה אותו לובשת הדוכסית מקמברידג' מן המדפים (גם אלה הוירטואליים) תוך שעות ספורות, מה שזכה לשם "אפקט קייט", וגם לערך בויקיפדיה. מדדה לא הרחק מאחוריה השלישי ברשימת יורשי העצר, הלא הוא הנסיך ג'ורג', שבטרם מלאו לו שנה זכה אף הוא לכך שכל תיק או בגד שהוא נראה איתם יעלמו מן החנויות במהירות שיא, ולאפקט שנקרא על שמו. 

דוגמה אחת לפרסומת מתוך מגזין אופנה- המציעה לרכוש בגדים זהים או דומים לאלה בהם נראתה קייט מידלטון

אך מדוע אנו כה מושפעים (ובדוגמאות לעיל- מושפעות) מלבוש המפורסמים? ומדוע לא הפכה קייט מידלטון, שהיתה בת זוגו של הנסיך ויליאם כשמונה שנים לפני שנישאו, לאייקון אופנה לפני שהודיעו השניים על אירוסיהם? מדוע לא הספיקה עובדת היותה אישה יפה ומפורסמת המיטיבה להתלבש, והיה צורך בכך שהדם הכחול המטאפורי יחל לזרום בעורקיה? 

כדי לענות (ולו באופן חלקי) על השאלות הללו, נניח לרגע לקייט ולכוכבות הוליווד (אל דאגה- עוד נשוב אליהן בהמשך), ונשאל את עצמנו על טיב היחסים שלנו עם הבגדים אותם אנו לובשים. הלבוש שלנו משדר מסרים לסביבה, הניתנים לפענוח על ידי מי שמכיר את הקודים. אדם שאינו מכיר אותנו יכול לקבל עלינו מידע רב רק בעקבות ההתבוננות בבגדים אותם אנו לובשים- כך למשל הוא יכול לדעת מה המין שלנו, האם אנו דתיים ועד כמה, מה פחות או יותר הגיל שלנו, וכן הלאה. אך המסרים הללו (כגון "אני אישה צנועה") אינם מיועדים רק לסביבה- אלא גם לנו עצמנו. דוגמה לכך, לפי הלמן, הינם הבגדים הקרועים של חלוצים והיפים אשר מעבירים לסביבה את המסר האנטי- חומרני שלהם, ובו בזמן מחזקים את התחושה העצמית של הלובשים אותם כבזים לחומרנות.

למעשה נראה שלבגד יש איזשהי יכולת קסומה (שהוא מעין  "magical instrument" כפי שכינה זאת סוציולוג בשם Stone), אשר גורמת לנו לחוש שונים ברגע בו אנו לובשים אותו. דוגמה מעניינת לכך נתן הבמאי אבי נשר בערב שהתקיים במוזיאון ישראל לרגל התערוכה. נשר סיפר, כי לא אחת קורה שלאחר חודשים של חזרות וקריאת הטקסט, כאשר השחקן לובש בפעם הראשונה את התלבושת שהוכנה עבורו, הוא מכריז כי עכשו הוא סוף סוף מבין את הדמות. באופן דומה סיפר על במאי הוליוודי שנהג לאלץ את שחקניו ללבוש תחתונים מן התקופה ששוחקה בסרט, כך שיחושו יותר כבני התקופה ומשחקם יהיה יותר אותנטי. 

כלומר, נראה כי כאשר אנחנו לובשים בגד המזוהה באופן ברור עם אדם מפורסם או עם דמות ידועה, במובן מסוים אנחנו "לובשים אותו"- מפנימים לתוכנו מאפיינים שלו, שהיינו רוצים מאד שיהיו המאפיינים שלנו. על ידי כך אנו משדרים גם לסביבה וגם לעצמנו, שהם (המאפיינים) אכן שייכים לנו. למעשה, כאשר אנחנו קונים בגד (בדומה למוצרי צריכה רבים), אנחנו קונים גם, ואולי בעיקר, את "המשמעות שאפשר לדלות ממנו והחלום שאפשר לרקום אודותיו" כדברי הסוציולוג קולין קמפבל. (בהקשר זה זכורות גם מילותיו של מעצב האופנה המפורסם ראלף לורן: "אני לא מעצב בגדים- אני מעצב חלומות)". אך אילו מאפיינים אנו רוצות ליחס לעצמנו ומהם אותם חלומות שאנו מנסות להגשים באמצעות שמלת הכלה ביום החתונה? 

פשוט למדי לגלות את אחת הפנטזיות הרווחות בקרב ילדות. כשמתבוננים בתחפושות הפופולריות שלהן בפורים ובכלל, מגלים מהר מאד, כי, כפי שמתלוננת אוליביה, החזירה המצוירת מספריו של  איאן פלקונר, "כולן רוצות להיות נסיכות". בסוף הספר (ששמו "אוליביה והנסיכות בורוד") מתגלה כי אוליביה אולי אינה מעוניינת להיות נסיכה, אך כי היא עצמה אינה חפה משאיפות מלכותיות. ומסתבר שמה שנכון לגבי הילדות, נכון במידה רבה גם בנוגע לנערות ונשים (לפחות בשלבים מסוימים של חייהן). ואיזה אירוע בחיים מתאים יותר למימוש פנטזיית הנסיכה מאשר חתונה? 

 

אוליביה, מדגימה את התלונה שלה על כך ש"כל הבנות רוצות להיות נסיכות" בתיאור המאורעות ב"יום ההולדת של פיפה" (שימו לב שהשם פיפה ככל הנראה אינו מקרי- ורומז לפיפה מידלטון, אחותה של קייט). מתוך "אוליביה והנסיכות בורוד" של איאן פלקונר

באירוע חתונה כפי שהורגלנו בו, הופכת הפנטזיה למוסכמה  וכמעט לדרישה- להיות נסיכה ליום אחד, פעם אחת להיות מרכז הערב, הכי יפה, זו שעיני כל העולם נשואות אליה ולבגדים שלה- בדומה לאופן בו הן נשואות אל קייט מידלטון ואל כוכבות הוליווד על השטיח האדום. לא במקרה, כפי שמספרת היסטוריונית האופנה אילה רז, השמלה הפופולרית בארץ היא שמלת הקרינולינה- בעלת "מראה הסינדרלה".  לדבריו של מעצב שמלות כלה אותו ראיינה, רוב הכלות המיועדות מבקשות שמלה מקורית, אך בסופו של דבר רובן המוחלט לובש גירסה כזו או אחרת על אותה השמלה. נראה כי בדומה לבנות כיתתה של אוליביה, אשר בציורי הספר נראות כולן כלבושות בתלבושת נסיכות אחידה (וזאת לעומת האפשרויות האחרות להתלבש כנסיכה שאוליביה מציעה), גם הכלות אינן רוצות לחרוג יתר על המידה מן הדימוי המקובל.

זה לא מכבר חדלה החתונה במחוזותינו להיות טקס המסמן את המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין ולהקמת משפחה, והיתה לאירוע ולמטרה בפני עצמם. "זה היה ברור לי כבר מגיל חמש או שש: באתי לעולם לזכות ליום חתונת בתי", אומרת שרציה, אמה של ולווציה, במחזה הגרוטסקי של חנוך לוין "הלוויה חורפית". נראה כי בדבריה אלה היא מבטאת, גם אם באופן מוקצן, את תחושתיהם של רבים. נראה כי עלילת המחזה, הנסובה כולה סביב הבריחה מהודעה שתאלץ את המשפחה לדחות את חתונתה של וולוציה, משקפת יפה את החשיבות העצומה, המיתית כמעט, שיש לחתונה בחברה שלנו. 

ובני המשפחה של ולווציה אינם היחידים העסוקים בהימלטות לאורך עלילה שלמה. מגי קרפנטר, בגילומה של ג'וליה רוברטס, היא ה"כלה הבורחת" בסרט בשם זה שבעברית תורגם שמו ל"תפוס את הכלה". הפעם בורחת הכלה מלא אחר מאשר החתן שלה, יותר נכון מסדרה של חתנים, רגעים ספורים לפני תחילת הטקס. והסוף הטוב? לא חיים באושר ועושר. למעשה אין לנו כל מידע על חייו של הזוג בדקה שאחרי. סיפור האהבה מסתיים (הייתי מזהירה כאן מספויילר אם זה לא היה ברור מלכתחילה) ברגע לשמו נולדנו, או שאליו לכל הפחות נולדו מגי שרציה וככל הנראה גם ולווציה- בטקס החתונה. (אין ספק כי גורמים מסחריים יוצרים ומלבים את הפנטזיות בהן עוסקת הכתבה הנוכחית- אך היריעה צרה מכדי לדון בהם כאן).

ג'וליה רוברטס, בורחת מאחת החתונות המתוכננות שלה, בסרט "תפוס את הכלה"- לפני שמגיע הסוף הטוב והמיוחל.

פנטזיית הנסיכה, אם כן, המלווה רבות מאיתנו ביומיום וגורמת לנו לרכוש במהירות שיא בגדים התואמים לאלה של קייט מידלטון, מתעצמת ביום החתונה במידה כזו שהיא כמעט והופכת (ובמובנים רבים אכן הופכת) מפנטזייה למציאות. ביום הזה הפנטזיה אינה של הכלה בלבד, ואף אינה נחלתן הבלעדית של משפחות הזוג המאושר, אלא שהיא משותפת לכל אחד ואחד מן החוגגים. אין פלא אם כן, שגזרת סינדרלה של השמלה השתלבה כה יפה עם הצבע הלבן אותו לבשה מלכת אנגליה בחתונתה, וככל הנראה שגם אין להתפלא על סכומי הכסף ה"אגדתיים" המוצאים לכבוד האירוע. 

נראה כי במובנים רבים הבגדים אכן עושים את האדם. הטרנספורמציה העוברת על בן המלך והעני ראשיתה בחילופי הבגדים שהם עורכים, העלמה משירו של אלתרמן הופכת ל"שודד ומלך/ ולוליין ופושטת יד"- (מתוך "שיר העלמה") בהתאם לצבעי החוטים השונים אותם היא טווה לשמלתה, והכלה הלבושה לבן הופכת ביום חתונתה להיות לבת-מלך.